<h1>תשובות ופסקים לחכמי אשכנז וצרפת סימן קט"ז</h1>
<h2>דף פה.</h2>
אהובי ומיודעי הר' יוסף והח' מור' מנחם ששאלת' על ראובן שתבע את שמעון שאינו בן עירו לדין ונתחייב לו שבועה ושוב חזר שמעון לעירו ואמ' שחפץ לישבע לו שמה. נר' ודאי אם היה עדין שמה וראוב' א"ל ישבע לי בכאן, והוא אומ' איני חפץ לישבע אלא בעירי, דכופין אותו וישבע לו באשר הוא שם. ואע"ג דאמרי' בפ' הכותב [כתובות פ"ה ע"א] בההיא איתתא דאיחייב' שבוע' בי דינא דרב ביבי בר אביי, אמ' להו בעל דינא תיתי ותשתבעה במאתי', איפשר דאיכספא משובבי ומודית' וכו', ומשמ' דדינא קאמ' אם התובע רוצה שתישבע לו במקום שהיא גרה שם, אבל אם הוא אומר ישבע לי בכאן משבעינ' ליה בכאן, הכל תלוי בתובע איזהו שהוא חפץ, דמן דיניא מאן דאית ליה כיבא אזיל לגבי אסיא והתובע היה לו לילך אחר הנתבע לעירו לתובעו שם לדין, אלא אמרינן היכי דאשכחי' לנתבע בעירו שאינו יכול לדחותו ולומ' לקרתי אנא איזיל, אלא כופין אותו ודן בכאן, כדאמ' בס"פ זה בורר [סנהדרין ל"א ע"ב], אחד אומ' נדון כאן ואחד אומ' למקום הוועד דהיכא דקאמ' המלוה נדון כאן, כופין את הנתבע ודן בעירו באשר הוא שם, כדינו שלא יוציא מנה על מנה הכא נמי נימ' הכי. ולאו דוקא מלוה ולוה, ה"ה תובע ונתבע כמו שפר"י, ואע"פ שפר"י שם דדוקא היכא דידוע שהנתבע היה חייב לו מעיקר', אע"פ שאין אנו יודעין אם חייב לו עתה אם לאו, אמ' כופין אותו ודן בעירו, כיון דמעיקר' היה חייב אמרי' עבד לוה לאיש מלוה, אבל אם זה כופר שמעולם לא היה חייב לו, בהא לא אמרי' עבד לוה לאיש מלוה. וה"מ היכא דאמ' לבית הוועד קאזילנא, אבל לענין נדון זה שהיה אומ' אשבע בעירי, מאי נפק' לי' מינה, אדרב' טוב היה יותר לו שישבע בכאן, דלא הוה מיכסיף כולי האי כמו בעירו, אלא ודאי כדי לדחות שכנגדו שיוציא מנה על מנה, והוא לא יוציא בזה כלום שבלאו הכי רוצה לחזור לעירו, דכופין אותו ונשבע כאן מפני תקנת התובע שלא יוציא מנה על מנה. ואם אמ' התובע אני רוצה שישבע לי בעירו, שומעי' לו דכל האומר אי איפשי בתקנת חכמי' שתיקנו לטובתי שומעי' לו, להכי תלוי בתובע כל היכ' שירצה לקבל שבועתו ישבע לו. ואם אמרו לו בי' דין תישבע לו בכאן, והוא נשמט והלך לו בלא רשות ב"ד בסרבנות וחזר לעירו כדי לדחותו, נראה שיש לכופו שיחזור למקום שנפסק הדין וישבע שם, דאי לא תימ' הכי מה הועילו חכמ' בתקנתן, שאמ' כופין אותו ודן בכאן, כדי שלא יוציא מנה על מנה לילך או לשלוח שם שלוחו לקבל שבועתו. אבל אם כשנפסק הדין היה התובע מתרשל מלקבל שבועתו, ומתוך כך הלך לו הנתבע משם, אין נרא' לכופו שיחזור לכאן לישבע, אלא נשבע לו באשר הוא שם, דמאי הוה ליה למיעבד. ושלום לכם ולכל כנוותכם, כנפש מאיר בר ברוך שיחיה.
